האותיות כמייצגות. 

האותיות כמייצגות.

האותיות הינם הברות המתקבצות יחד למילים ומשפטים על פי סידורם ותנועותיהם.

מסקרן לדעת, האם יש סיבה סדר וחוקיות בקביעת האותיות וסידורן? האם הן מייצגות משמעויות רק בהצטרפותן למילה או אף לבדן? האם יש סיבה טעם ותאימות מסוימת במילים מסוימות בין משמעות המילה לבין האותיות שבה והוראתן בנפרד מהמילה?

בתלמוד אנו מוצאים שדרשו חז"ל את האותיות העבריות וסידורן (שבת ק"ד), אלף בית-אלף בינה. גימל דלת-גמול דלים... סמך עין-סמוך עניים... והגמרא מפרשת ומאריכה שם בנושא הרמזים שבאותיות. ובדברי חכמי ישראל אנו מוצאים התייחסויות רבות לדרושים על האותיות העבריות.

ניתן להתייחס לכך בשתי גישות.

האחת: כאל דרש ושעשוע נאה בלבד שאינו סיבה שמחמתה נקבעו האותיות וסודרו בסידורן ואינו תוכן מהותי באות, אלא מדובר באותיות שנקבעו וסודרו ללא סיבה וטעם מיוחד וללא רעיונות היצוקים בהן, והבאים לאחר מכן פיתחו פרפראות על האותיות על מנת לחדד מסרים ורעיונות.

והשנית: ניתן לומר שהאותיות נקבעו ובסדר מסוים בכוונת מכוון עם תוכן וסיבה לקביעתן וסידורן.

השיטה השנית מחודשת, אנו ננסה במאמר זה לגעת ברעיונות המסתתרות באותיות ובסידורן, אם וכאשר נמצא תוכן טמון באותיות ובצורת ארגונן בצורה שיטתית בהרבה מקרים ולא מקרית וחד פעמית, תהפוך השיטה  השנייה לרלוונטית יותר ומעוררת סקרנות.

נביא מס' דוגמאות בולטות, האות סמך היא היחידה בכב' האותיות שהיא סגורה, וניכר כי ההוראות שלה ברובם הינם במשמעות סגירה וסיום – סיום סוף סכר סגר ועוד מילים רבות.

פה-מסמלת פתח כצורתה במילים רבות, כמו פרץ פתח פער פצע פסע פרא פרה פזר פסח ועוד.

ע' וז' הן בגימטריה 7 ואנו מוצאים אותן משולבות במילים רבות המורות על עוצמה ועזות, והמספר 7 מקובל כמורה על חוזק.  

כאן התייחסנו לחלק קטן מהאותיות ובנגיעה קלה שטחית וכללית, נחזק רעיון זה ונתמוך יסודותיו על ידי שנביא מילים ונבאר כיצד משמעותן טמונה באותיות שבהן ובסידורן במילה.

ונקדים כי האות א' מורה על תחילה, מם על אמצע, שכן יש כז אותיות כולל האותיות הסופיות והמם היא האות ה14. והאות תיו מורה על סוף. והנה המילה אב-מורה על האחראי על תחילת יצירת היצור. המילה אם-מורה על האחראי על העברת פוטנציאל הזרע ממצב של תחילה ללא התפתחות למצב של אמצע בו הוא מתפתח והופך לחי. המילה מת-מורה על מעבר ממרכז החיים חיים פעילים בעולם  למצב של סיום החיים. המילה אמת-מורה על המציאות כפי שהיא ללא חיסרון, תחילה תוכן וסוף, והיא בנויה משלושת אותיות אלו לפי סדרן בא"ב. ידיעת האמת מתחלקת לשלשה חלקים חכמה בינה ודעת שהם שלושה חלקים בתהליך הלימוד. א' מורה על חכמה מקובלת ברוה"ק מתוך אמונה וקבלה, ולפיכך פתח דוד את ספרו באות א' כי ספרו נאמר ברוח הקודש ומורה הוראות בלא מגמה להסביר טעמיהם שרשם ועומקם. מ' מורה על בינה, הבנת סיבות החכמה שורשיה וענפיה, ולפיכך פתח שלמה את ספרו משלי באות מ' שכן מגמתו להבין אמרי בינה, הבנת שורשי החכמה וענפיה. האות ת' מורה על הדעת השלמת תהליך הלימוד עד להגעה לידיעה ברורה בדעות כדבר שהושג בחושים הטבעיים.

כאן טעמנו על קצה המזלג וכמובן שיש עוד רעיונות רבים בנושא האותיות העבריות ועומקן. התאימות בין הוראת האותיות בפני עצמן למשמעות המילה הבנויה מהן, הינה מפתיעה ומעוררת סקרנות, וכמובן שיש עוד מילים רבות כאלה שניתן להתבונן בהם ולגלות את סודם.

ובעה"י המשך יבוא במאמרים נוספים...